נושא ההגנה על הכוח הוא תפקוד לכל דבר בשדה הקרב, ויש להוסיפו לחמשת התפקודים המוּכרים ולראות בו מרכיב קבוע בשיקולי הלחימה ובניין הכוח. ההגנה על הכוח, נוסף על ההיבט של שרידות הכוחות, היא מרכיב מהותי ביכולת כוחותינו לשמור על חופש הפעולה ולאפשר את התמרון.
כוחות לוחמים, ובמיוחד כוחות היבשה, פועלים מטבעם במגע קרוב עם האויב. חלק בסיסי בתפקידו של הכוח הלוחם הוא לפגוע בכוח הלוחם היריב, וכפועל יוצא להתגונן מפניו. מקדמת דנא עסקו הלוחמים במיגון אישי דוגמת שריון ומגִנים, והצבאות הפעילו מאמצים לאיתור האויב ולאבטחה היקפית כדי להגן על יחידותיהם.
משימות התקפיות נחשבות לרוב למסוכנות ביותר, שהרי מטרתן ליזום פגיעה באויב והן מחייבות תנועה לכיוונו, ולכן – להיחשף. מקובל להניח כי במשימות ההתקפיות המפקד מוותר במודע על אבטחת כוחותיו, כדי להשיג מהירות בפעולה.1 כמו כן, ידוע שהכוחות הלוגיסטיים הם מהפגיעים ביותר בשדה הקרב. למעט פתרונות טכנולוגיים ייחודיים עבור טנקים ונגמ"שים, ההתמודדות של כוחות היבשה עם האיומים מסתכמת בעיקר בהוראה ולפיה כל מפקד בשדה הקרב ידאג לאבטחת הכוח שלו, בכוחותיו.
במאמר זה אטען כי היקף האיומים על הכוח היבשתי התרחב באופן שמחייב לבחון את המשוואה מחדש, ולמצוא דרכים להפר אותה. הפתרון אינו טמון בפתרון טכנולוגי מקומי, טוב ככל שיהיה, אלא קודם כול בהתייחסות מקיפה להגנה על הכוח כתחום עיסוק העומד בפני עצמו, כתפקוד בלחימה וכמאמץ נפרד בבניין הכוח.
לכוחות היבשה של צה"ל מוגדרים חמישה תפקודים קרביים קבועים (לעיתים הם מכוּנים בטעות "חמשת המאמצים"): תמרון, אש, איסוף, מנהלה, פו"ש (לרבות תקשוב). תפקוד מוגדר כ"אחד התחומים הקבועים בלוחמת היבשה, והכולל כוחות, יכולות, משאבים, מערכות, ממלאי תפקידים ותהליכים מבצעיים שנועדו לקיים פעולות למימוש הישגים מבצעיים בלוחמת היבשה".2 זהו כלי מתודולוגי, המסייע למפקד לחשוב, לתכנן, לנהל ולבקר את לחימתו.3 לעומת תורת הלחימה של צה"ל, התורה האמריקנית מונה שישה תפקודים. חמישה מהם מקבילים לצה"ליים, ואליהם נוסף תפקוד שישי – הגנת הכוח, או, הגנה על הכוח (Force Protection). ייתכן שכאשר נקלטו התפקודים והומשגו רווחה בתורת כוחות היבשה הגישה שלפיה הגנה על הכוח היא פועל יוצא של עצם פעולתו; היא אינה דורשת התייחסות מיוחדת, ובכל מקרה, הסביבה המבצעית, לפחות זו של צה"ל ב־30 השנה האחרונות, אינה מציבה אתגר מיוחד בתחום זה.
המלחמות והמערכות האחרונות, במיוחד מלחמת נגורנו קרבאך השנייה והמלחמה באוקראינה, בישרו את סופו של העידן שאִפשר התעלמות מהצורך להגן על הכוח כמאמץ בפני עצמו, ומהכרה בו כתחום עיסוק. אט־אט חלחלה ההבנה כי ההתייחסות למאמץ זה צריכה להיות מקיפה, וכי יש לתת לו מעמד של תפקוד לחימה. בהגדרתו ובמהותו הוא מכלול הפעולות, המשימות, המערכות ושיטות הפעולה שתכליתן למנוע או לצמצם את גילוי הכוח ואת הפגיעה בו, ולסכל את מרב האיומים עליו. המטרה בקביעת מעמדו כתפקוד לחימה נוסף היא לאפשר לו שרידות, שימור יכולת לחימה וחופש פעולה בביצוע משימותיו.4 החשיבות בהמשגה כתפקוד מגדירה את השימוש הבסיסי בו במהלך הפעלת הכוח ובבניינו.