top of page
  • תמונת הסופר/תסא"ל (מיל') צח משה

סקירת ספרו של גנרל ג'ים מאטיס ובינג ווסט


"הספר הזה מתאר איך הקריירה שלי במארינס הביאה אותי להיות מוכן לרגע בו הסכמתי לקבל תפקיד בעל חשיבות כזו", כותב גנרל ג'ים מאטיס, בהקדמה לספרו החדש. מאטיס מתכוון לרגע בו הביע הסכמה לקבל את תפקיד מזכיר ההגנה של ארצות הברית. "המטרה שלי בכתיבת ספר זה היא להעביר את הלקחים שאני למדתי לאלו שיכולים להנות מהם, אם בחיים הצבאיים ואם בחיים האזרחיים".

על פני כ-270 עמודים מתאר הגנרל מה היו התחנות המשמעותיות בארבעים שנות הקריירה שלו במארינס, מגיוסו ועד סיום הקריירה כגנרל (4 כוכבים) אהוד ומעוטר, מודל לחיקוי אזרחי וצבאי, בארצו ובעולם בכלל. הקריירה המגוונת של מאטיס כללה תפקידי פיקוד ותפקידי מטה בכל הרמות, וכך גם הסיפורים והדוגמאות שמובאים בספר מכוונים לקהל יעד רחב. את הדברים מבסס מאטיס על ידע היסטורי רחב ורלבנטי, מה שמאפשר לו להרחיב את היריעה, ומספק עניין נוסף לספר.


באופן ברור ועקבי ניבטת מתוך הכתוב בספר השקפת העולם של חייל הנחתים (המארינס) אשר בתוכו חי מאטיס כל חייו. "מתחת למראה ה'פרוסי' המוחצן באמצעות תספורות קצרות, מדים קשיחים וסטנדרטים קשיחים, המארינס טיפח קצינים מבריקים, בעלי חשיבה מקורית שזכיתי להכיר...המצויינות של המארינס לא חונקת את החופש האינטלקטואלי...". המתח בין הקשיחות החיצונית, במראה ובדרישות מעצמך ומפקודיך, לבין הצורך והדרישה לקצינים משכילים, למדנים וקשובים לסביבה, אופף את כל הספר ובעצם אופף את האישיות של מאטיס עצמו.

מאטיס מתאר את תהליך הלמידה שלו, את הכישלונות ואת ההצלחות, ובאופן יוצא דופן מבקר גם את אלו של מפקדיו וגם של חלק מהמדינאים שעבד איתם. מאטיס לא נכנס להיבטים ה'צהובים' של הביקורת, אלא מנתח את הדברים באופן מקצועי וגם מציע דרך ללמוד מהכישלונות שלו ושל האחרים, כמו גם מההצלחות: "בכל פעם שעשיתי טעות – ועשיתי הרבה כאלו – המארינס קידמו אותי. הם הבינו שזה חלק משכר־הלימוד שלי, וזוהי דרך הכרחית ללימוד של איך לעשות דברים נכון."


הספר מחולק לשלושה חלקים, שמהווים גם את החלוקה של מדרגי הפיקוד הצבאי: 'פיקוד ישיר' (direct leadership), 'פיקוד ניהולי' (executive leadership), 'פיקוד אסטרטגי' (strategic leadership). בכל אחד מהחלקים מביא מאטיס מניסיונו, סיפורים אישיים, לא סיפורי גבורה, אלא סיפורים מהם ניתן להפיק לקח משמעותי. אביא כדוגמאות שני סיפורים אשר ממחישים את שני החלקים הראשונים.

כדוגמה מצוינת לסיפור משמעותי המכוון לדרג הטקטי מביא מאטיס מקרב ההתקדמות של הגדוד עליו פיקד, במלחמת המפרץ בשנת 1991; מן המוכרות היא כי ברמת הגדוד, חיילי פלוגת הסיוע המנהלתי צריכים להיות מאומנים מספיק ליום שבו ידרשו להגן על עצמם מפני האויב. שמענו את זה פעמים רבות, דנו בזה, והסכמנו על כך בפה מלא. פלוגת הסיוע המנהלתי של מאטיס הותקפה על ידי כוחות עיראקיים, אשר ארבו לה על ציר ההתקדמות. מאטיס מתאר את הקרב ומשבח את מפקדי הפלוגה. אין הוא משבח אותם על ההתמודדות בעת הקרב, אלא על כך שדאגו לאמן את חיילי המנהלה – טבחים, נהגים, פקידים ועוד – לאורך חצי שנה, באימוני חי"ר משמעותיים אשר הכינו אותם לאירוע מסוג זה. עד להגעת התגבורת ששלח מאטיס לאחור, הצליחה פלוגת המנהלה להשמיד את האיום, בעזרת נשקי־סער וטילים ששיגרו לעבר הכוחות העיראקיים.


החלק השני של הספר 'הפיקוד הניהולי' מתחיל עם המינוי של מאטיס למפקד הדיביזיה הראשונה של המארינס. עם מינויו לתפקיד הוא מקבל את המשימה להכין את כוחות האוגדה לפלישה לעיראק. וכאן בוחר מאטיס בדוגמה קלאסית למפקד המערכתי (ניהולי), דווקא לא מתחום הלחימה; במהלך ההכנות הגיע מאטיס לאחד התדרוכים אצל מפקדו, גנרל האגי: "הוא זיהה את הבעיה הגדולה ביותר, אני לא הבנתי את זה" כותב מאטיס, "לחדור את הצבא העיראקי, או לכבוש את בגדאד ולזרוק את סדאם, לא יהיו הבעיות שלנו. מה שיבוא אחר כך תהיה הבעיה האמיתית". מאטיס הפציר במפקדו לעסוק קודם בניצחון המלחמה, ורק אחר כך להתפנות לשאר. האגי נשאר עיקש וביקש הנחיות, ומשלא קיבל אותן ביכר להמציא כאלו.


"מה שהאגי ראה היה מה ש'קסנופון' חווה כשהוא צעד לתוך מסופוטמיה לפני כ-2400 שנים. עם עשרת אלפים מחיילי, היו המצביא היווני וחייליו חלק זעום מן האוכלוסייה." למרות שהיו לו את כל הסימנים, ואת הידע ההיסטורי הנדרש על מנת להבין את הבעיה, טוען מאטיס כי לא נקט בפעולות המתאימות על מנת לקדם את הצרה. עד לסוף הפלישה וגם לאחריה, מתאר מאטיס את ההשלכות של חוסר במדיניות ברורה בנושא. כדוגמה מובהקת הוא מביא את ארגון הבחירות בעיראק, וביטולן לאחר מספר ימים, מהלך שהוסיף לאנדרלמוסיה ולחוסר האמון בכוחות האמריקאים. מאטיס מטיח האשמות קשות במדיניות האמריקאית ומסכם את הסאגה כך: "העפנו את סדאם, ונתנו הזדמנות לעצב סדר חדש. האסטרטג הבריטי ב. ה. לידל הארט כתב שהמטרה במלחמה היא לייצר "תנאים מיטביים לשלום." עזבתי את עיראק ללא ביטחון שקיימנו את הציווי".


הבחירה של מאטיס להעביר ביקורת קשה כנגד חוסר התכנון והאנדרלמוסיה שהביאה הפלישה, להבליט חוסר הסדר והיכולת של הכוחות האמריקאים לנהל את המצב לאחר הדחת סדאם, היא אחת הגדוּלוֹת של הספר. קודם מבקר מאטיס את עצמו, אחר כך הוא אינו פוסח על מפקדיו (משבח את מי שצריך) והדרג המדיני האמריקאי, וגם מוסיף ידע היסטורי רלבנטי לאירוע הספציפי הזה. דבר־מה נוסף ייחודי שעושה כאן מאטיס הוא בהתייחסות לַדרג הספציפי שבו הוא מתמקד בניתוח מקרה זה – מפקד האוגדה. נקל היה לו למאטיס להתמקד בלחימה גופא, אך הוא בוחר דווקא בלקח אשר מכוון למפקד שאינו טקטי, ומה שהוא צריך להבין מאירועים בסדר גודל הזה; ההסתכלות על ניתוח הסיכונים דווקא ב'יום שאחרי'.

האנקדוטה מאחורי שם הספר Call Sign CHAOS, 'אות קריאה (בקשר): כאוס', שהיה שייך למאטיס, מלמדת הרבה על האיש, ועל סוג המפקד שהוא. את אות הקריאה הזה נתן למאטיס קצין האג"ם החטיבתי שלו. באחת מתקופות האימון של החטיבה, נכנס מאטיס לחדר תדריכים, שם חיכה לו קצין האג"ם, ומאחוריו על הלוח כתובה המילה CHAOS. כאשר שאל את קצין האג"ם לפשר העניין, מסר לו האחרון את הגיר שהיה בידו ושאל אותו does the Colonel Has Another Outstanding Solution? מאטיס הבין כי קצין האג"ם ניסה להעביר לו מסר בשם המטה, גם אם תוך כדי פגע לו באגו. "תמיד יהיה שם אחד כזה [כמו קצין האג"ם – צ.מ.] לבדוק את האגו שלך, זה המחיר שנדרש כדי לשמר את האנשים בעלי הדעות העצמאיות [mavericks – צ.מ.] לידך". מאטיס לא כעס, הוא הפך את ראשי התיבות CHAOS לאות הקריאה שלו בקשר, ובקשר לקצין האג"ם, אז סא"ל ג'ון טולאן, הוא ילווה את הגנרל שנים ארוכות לאחר מכן, תוך התקדמות בדרגות עד לדרגת גנרל שלושה כוכבים.


"בהסתכלות לאחור, יש מספר דברים ברורים: רשימת הקריאה המקצועית הנדרשת שמתרחבת עם העלייה בדרגות, החונכים המקצועיים שכפו את הסטנדרטים שלהם, רוח המארינס שמדגישה את ההסתגלות, בניית צוות וחשיבה ביקורתית, וגם השנים שלי בים ובארצות זרות, היוו כולם הכנה לתפקיד הזה, גם אם לא חשבתי ככה".


החלק השני של שם הספר מרמז גם הוא על המהות: Learning to Lead. לדוגמאות שמביא מאטיס בספר יכול להתחבר כל קצין, הן שכיחות יחסית, ולמרות זאת הן מצליחות לעניין ולקבל פנים נוספים בדרך שהן מסופרות ובזווית ההסתכלות המיוחדת של הגנרל. בנוסף להן מבליט מאטיס כלי נוסף – קריאה מקצועית בלתי פוסקת. הקריאה מהווה לטענתו כלי מנהיגותי ופיקודי ממעלה ראשונה; "כל מפקד אשר יטען שהוא עסוק מדי מכדי לקרוא, ימלא שקים בגופות חייליו". הוא קורא בכך לאחריות האישית של כל מפקד ללמוד כל הזמן, וגם מדגים איך הקריאה עזרה לו באופן אישי בדוגמאות ספציפיות. גם על פני הכתוב וגם ובין השורות, עובר בצורה ברורה המסר כי עובדת היותו של מאטיס אינטלקטואל צבאי, בעל ידע רחב בתחומים רבים, סייעה לו בקריירה האישית, וכך יכולה לסייע לכל מפקד להתמודד עם סיטואציות בשדה הקרב ומחוצה לו.


זאת ועוד, מאטיס דורש גם התמודדות המערכתית עם הרחבת הידע הלא רשמית של המפקד: "הפיקוד של המארינס מחזיק ברשימה קריאה הנדרשת מן המפקדים בכל הדרגות. לכול המארינס רשימה אחידה. בנוסף לכל דרג יש את הספרים הייחודיים לו, סמלים ואל"מים...". מעבר לכך שהם מעשירים את יכולת מתן הפתרונות ותפיסת המציאות של המפקד, ספרים אלו שימשו למאטיס שפה משותפת עם פקודיו ומפקדיו, כך היה קל יותר לתת דוגמאות ולהעביר מסרים לפני הסתערות על אתגר נוסף.

מאטיס תולה בקריאה אישית סגולות רבות. הוא מבטיח שקצין שלא יקרא ימלא בשקים את גופות חייליו – אמירה קשה. מאז כניסתו לתפקיד הגדיר הרמטכ"ל קריאת חובה מטעמו, וכן פקד על האלופים לפקוד קריאת חובה משלהם. הכוונה ברורה: ליצור אצל הקצינים את היכולת ללמוד מניסיונם של אחרים. האם די בקריאה אישית כדי להתפתח באופן אישי ומערכתי? לטעמי התשובה תהיה לרוב שלילית. לפני מספר חודשים פנה אלי מפקד בכיר בשאלה כיצד נראה לי שנכון לשנות את התרבות ביחידתו ולהעמיק את נושא הלמידה אצל פקודיו. עניתי בשאלה: כמה דיונים מקצועיים קיימת מאז כניסתך לתפקיד? הדוגמה הטובה ביותר ניתן לקחת מהלימוד התורני השורשי של העם היהודי. השיטה שהתעצבה כאפקטיבית ביותר היא השיטה הקבוצתית – זוג (חברותא) ומעלה. התָנַאים והאמוראים, אלו שכתבו את המשנה ולאחריה את התלמוד, ודאי ידעו את התורה על פה, אך בזה לא היה די. היו אלו הבירורים הנוקבים, השקלא וטריא, אשר העמיקו את הידע ויצרו את הקבצים האלמותיים. לא ניתן לקיים לימוד כזה ללא קריאה אישית מעמיקה, אך זה לא מספיק כדי להשתפר, כפי שמבטיח מאטיס. יש צורך בקיום דיונים מקצועיים נוקבים, בשיטות מתקדמות, על מנת להתפתח ולהשתפר.


דבר־מה נוסף שחסר לי בספר זאת הסתכלות ביקורתית של ההשלכות של התרבות של המארינס. קיימת ציפייה שמאטיס יגיד מה בהכשרה שלו הוא היה עושה אחרת. מה המארינס מפסידים כאשר הם מחנכים לקשיחות, ומתי זו הופכת להיות לרועץ למפקד. הביקורת הקבועה על המארינס היא בייחוד בדבר ה'ראש הקשה' אשר גורם למפקדים להיות עיוורים לצרכים הבסיסיים של פקודיהם, הריחוק בין המפקדים לחיילים ואורח החיים הספרטני אותו הם מקדשים. מאטיס מעיד שהללו לא סייעו לו בתפקידים השונים, ומביא דוגמאות הפוכות. אולם, לא מבקר את התופעות בצורה מספקת, ובכך מקשה על הקורא להבין עד כמה הוא חריג, וממה נדרש להיזהר בחינוך ובטיפוח מפקדים ואנשים בכלל.


הספר Call Sign CHAOS: Learning to Lead הוא ספר מצוין. הוא לא רק ביוגרפיה אלא ספר המשלב דוגמאות ספציפיות מחייו של מאטיס, כמו את תפיסת העולם שלו, אלו מצליחים להעביר לקורא לקחים מקצועיים מגוונים. גם המבנה של הספר, וגם התוכן שלו, הם כאלו המאפשרים לכל איש צבא מקצועי ליהנות מניסיונו של מפקד יוצא דופן. בנוסף הספר מאפשר הסתכלות מערכתית על מנת להבין מה החומרים מהם מתפתח מפקד מצוין המוכן לאתגרי שדה הקרב.

3 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page